קיים בלבול רב השורר בעם לגבי גבולות הארץ והבעלות על חלקיה השונים.
עם זאת, ברצוני להזכיר עובדה פשוטה:
קיימות גרסאות ופרשנויות רבות בנושא זה, שחלקן מורכבות ומסובכות. אולם, אני אציג כאן את הגרסה הקדומה והפשוטה ביותר, שהיא למעשה הבסיס שממנו נגזרות כל שאר הגרסאות והפרשנויות.
זוהי הגרסה המקורית והיסודית ביותר אודות גבולות הארץ ובעלות עליה, שעל אף מורכבות הנושא והדיונים הרבים סביבו, אין לשכוח אותה.
ההבטחה לאברהם ולזרעו:
"בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת"
[בראשית ט"ו ,י"ח-כ"א]
בפסוק זה, אלוהים מבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל במלוא גבולותיה – מנהר הפרת בצפון ועד נהר מצרים בדרום:
זהו ציווי ברור לבני ישראל להתיישב ולהשתקע בארץ המובטחת.
בכל פעם שעם ישראל סוטה מאמת זו, צרות ופורענויות באות עליו.
יש להדגיש כי ארץ ישראל במלוא תחומיה ניתנה לעם ישראל בלבד, ולא לשום עם, אומה או ישות אחרת.
ככל שנחזור אל מקורותינו ונצמד לאמת הזאת, כך נתקרב לקיים את ייעודו האמיתי של העם היהודי. והסטייה מכך מרחיקה אותנו מייעודינו.
עלינו לממש את ייעודנו בישיבת הארץ במהרה, שכן גם לסבלנותו של הקב"ה יש גבול.
אם לא נשמע ולא נבין זאת בדרך טובה, ה' יוביל את העם בדרכים קשות יותר.
מה הם הגבולות של ארץ ישראל על פי התורה
א. גבולות הארץ המובטחת (שהובטחה ע"י הה' לאברהם יצחק ויעקב)
ב. גבול יוצאי מצרים
ג. תחומי עולי בבל
גבולות הארץ שהובטחה לאברהם מנהר פרט עד נהר מצריים
ארץ ישראל משתרעת, על פי דבר ה' בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה:
בדרום מן הקו: ים סוף (מפרץ אילת-עקבה ומפרץ סואץ), נהר מצרים (הפלג המזרחי של שפך הנילוס שהשתפך לים בימי קדם, סמוך לפילוסיון ובימינו אינו קיים).
בצפון, על הקו: נהר פרת, טורי אמנה (הרי Taurus Amanus על גבול סוריה-אנטוליה).
במערב, מן הים הגדול.
במזרח, עד מדבריות ערב.
כל איי הים, שלפנים: מן הקו: טורי אמנה-נחל מצרים שייכים לארץ.
גבול עולי מצריים
בדרום עד הקו: נחל מצרים (ואדי אל-עריש), קדש ברנע, דרום ים המלח, נחל ארנון.
במזרח: היא גובלת בארץ בני עמון (היבוק העליון) ובמדבר הסורי.
בצפון מזרח: היא עוברת על פני הר חרמון ומגיעה עד חצר עינן וצדד.
בצפון היא כוללת את סוריה המערבית, עד הקו הר ההר-לבוא חמת, שזהותם אינה בטוחה.
גבולות יוצאי בבל
בצפון עבר הגבול מכברתא (חרבת כברסה) לאורך נחל געתון עד בית זניתא (חרבת זויניתה) – שלושתן סמוך לנהריה. משם צפונה לרמותא (בימינו רמיה על הגבול הצפוני, היא הרמה יהושע יט, כט). וליתיר (יעתר, צפונית לרמותא), משום מזרחה למרעשת (ברעשית צפונית מערבית לקדש נפתלי). משם נסב הגבול, בערך, לאורך נחל חג'ר ונחל קסימיה-ליטאני עד קצהו הצפוני של עמק עיון. אחר פונה הגבול מזרחה בשיפולי הר חרמון, בית סכות (א-זכיה) ובערך, לאורך נהר פרפר (אעוג') עד מדבר דמשק.
בנוגע לראשית הקו, בצפון מערב, חולקת משנת שביעית וסוברת שהיא אינה כברתא, כי אם כזיב (על שפת הים, צפונית לנהריה). לדעה שלישית (ר' ישמעאל ברבי יוסי), מתחיל הגבול הצפוני בלבלבן או לבנן (ראס אל אביד בקצה סולם צור), ומשם הוא עובר, כנראה, לרמותא הנ"ל.
במזרח עבר הגבול מרקם וחגר (בדרום מזרח דמשק), לאורך שפתה המערבית והדרומית של הטרכון (לג'ה) לסקה (בימינו שקה) ולנמרה (שתיהן בצפון הר הצלמון הוא הר הדרוזים), ומשם בתוך הררי צלמון עד נחל זרד (כנראה נחל דהב, הנקרא גם זידי) ולאורך הנחל עד "הדרך הגדולה ההולכת למדבר" (דרך דמשק-ערב). גבול המזרח מכאן ואילך הוא "הדרך הגדולה" עד אמצע הר שעיר, מקום שם מגיע קצה הקו עד העיר רקם גיאה, היא סלע אדום המכונה Petra, היא הפינה הדרומית-מזרחית של התחום.
בדרום עבר קו הגבול מסלע אדום לנחל מצרים ויצא הימה.
במזרח, כלולות אפוא, בתחום עולי בבל, חלק מעמון, כל מואב ומרבית אדום, שאבותינו החזיקו בהן בימי בית שני. אולם לא נכללו הללו בתוך התחום, אלא להודיעך, שהיה בהן יישוב יהודי חשוב בימים ההם, אך לעניין המצוות התלויות בארץ דינן שונה לגמרי מדין שאר חלקי ארץ ישראל שבתחום עולי בבל, כיוון שעולי מצרים לא הורשו לכבוש את עמון, מואב ואדום.
בנגב (מבאר שבע דרומה ועד נחל מצרים) לא היה בימי בית שני יישוב יהודי ניכר. אף על פי כן נכלל הנגב בתחום עולי בבל ונחשב ארץ ישראל לכל דבר. כנראה, משום שגם האוכלוסין הנוכרים לא היו מרובים שם.
במערב, הגבול הוא הים, משפך נחל מצרים עד כברתא (לפי משנת שביעית, עד כזיב ולדעת רבי ישמעאל ברבי יוסי עד לבלבן, כאמור).
מקורות
https://www.daat.ac.il/daat/tanach/tora/gvul-eli-1.htm